מאירי על חולין פ״ט

1 כבר ידעת ששופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכן לולב של ע"ז אם נטלו יצא מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם היו מע"ז של ישראל כגון של עיר הנדחת וכיוצא בזה שאין לה בטילה הרי הם כמי שנכתת שיעורם הואיל ולשריפה הם עומדים ולא יצא ומ"מ עפר עיר הנדחת אפי' תיחוח שבה שאינה מחוסרת תלישה והיא בכלל שללה תקבוץ וגו' מכסין בה שהרי כל שנכתת שיעורה הרי היא ראויה יותר לכסוי כמו שביארנו:

2 איזהו חול הדק שביארנו עליו שהוא כשר לכסוי כל שאין היוצר צריך לכתשו היה צריך כתישה אלא שמ"מ נפרך הוא ביד אין מכסין בו לכתחלה ואם כסה יראה לי שיצא:

3 אע"פ שידענו במדות שהתורה נדרשת בהם שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם היה הכלל צריך לביאור הפרט אינו כן כיצד הרי שנאמר כאן וכסהו כלל והרי מלה זו משמעה על שני מיני כסוי שאין זה דומה לזה כגון כסוי בדבר שלם ככלי וכיוצא בו וכסוי בדבר הנכתת כעפר וכיוצא בו והייתי מרבה ממנו שני מינין אלו וכשבא הפרט והוא ענין מלת עפר דיו שיפקיע מין האחד והוא הכלי וכיוצא בו ויעמידנו על המין השני והוא כל שהוא כעין עפר ואין דנין אותו בכלל ופרט כדי למעט הכל חוץ מן העפר וכן בכל כיוצא בזה ויש מפרשים כלל שצריך לפרט שאין מקום לפרט בלא הכלל כגון בכאן שאילולי תיבת וכסוהו היה נאמר ושפך את דמו בעפר ולא היתה הוראה לכסוי כלל וכל שכיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט:

4 לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות וכל עוד שמעלתו מיתוספת תהא גאותו מתמעטת דרך צחות אמרו ז"ל חושק אני בכם שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטים עצמכם לפני נתתי גדלה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינן כן נתתי גדלה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי י"י אשר אשמע בקולו לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו' לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי:

5 לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנ' תולה ארץ על בלימה וכן דרשו האמנם אלם צדק תדברון מה יהא אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו עליה ת"ל מישרים תשפטו בני אדם:

6 ונשלם הפרק תהלה לאל:

7 פרק שביעי בעזר הצור:

8 גיד הנשה וכו' כונת הפרק לבאר ענין גיד הנשה כלו על השלמות ויתגלגלו בתוכו קצת ענינים אחרים מעניני תערובות האסורין ודין אבר מן החי ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר גיד הנשה באיזה מין נוהג ובאיזה מקום ובאיזה זמן השני בענין ניקור הגידין והחלבים והאוכל את הבשר בלא ניקור או שאכל הגיד או החלב במה יתחייב השלישי בבשר שנתבשל עם הגידין והחלב על איזה צד יאסר וכן איסורי התערובות דרך כלל והרביעי בדין איסור אבר מן החי זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כענין ניקור חוטין שיש לחוש בהם משום דם וקצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:

9 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר גיד הנשה באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן ובאיזה מין אלא שנכלל בסוגיא שלה הרבה מענין החלק השני והוא שאמר גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר ובמוקדשין אפי' עולה ששורפין אותה כלה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר ומתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ומה שאמר מפני שאין לו כף ר"ל אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול ואם יזדמן שיצא מן העוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי גיד הנשה שלו אסור ומה שאמר וחלבו מותר ר"ל חלב גיד הנשה והוא שמנינות שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ר"ל בשמנינות של גיד הנשה ושליל הוא העובר שנמצא בגוף קודם שלמותו:

10 אמר המאירי גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף הוא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל בזמן שבית המקדש קיים בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן שאין בית המקדש קיים ונוהג בחולין ובמוקדשין ופירשו בגמרא בין בקדשים הנאכלים בין בקדשים שאין נאכלין בכלן האוכלו לוקה משום גיד מוסף על שאר האיסורין ונוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן התבאר בכריתות שהוא נוהג בכוי מפני שיש לו כף הירך וטעם זה ענינו לדעת האומר שבריה בפני עצמה היא שאם הוא ספק חיה ספק בהמה מה צורך בכך ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף והוא בליטת בשר הנגררת סביב עצם הקולית כעין בליטה עגולה:

11 ונוהג בשליל ופירשו בגמרא בבן תשעה חי הנמצא במעי אמו וחלבו אסור והלך ר' מאיר לשטתו שאמר עליו שהוא טעון שחיטה ולר' יהודה הואיל ואינו טעון שחיטה כמו שהתבאר בפרק בהמה המקשה אין איסור גיד נוהג בו וחלבו מותר הא בבן שמנה חי או בבן תשעה מת אף לר' מאיר מותר ויש חולקין בזו בגיד וכבר ביארנו בפרק בהמה המקשה שיש שפסקו כר' מאיר בכלן ויש שפסקו כר' יהודה בכלן ויש שפסקו כר' מאיר במקצת וכר' יהודה במקצת ובנארבונה נהגו לאסור גידו ולהתיר חלבו:

12 זהו ביאור המשנה ושאר דברים שבה הלכה פסוקה הם ודברים אלו ר"ל בענין שליל בגידו ובחלבו כבר כתבנו בלבול הפסקים שבו בפרק בהמה המקשה ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן:

13 הגידין אינם ראויים לאכילה והאוכל גידים של בהמה טמאה או של נבלה וטרפה או של בהמת קדשים פטור מן המלקות אלא שמ"מ אסור לאכלן גיד הנשה אינו בכלל זה אלא גיד זה אסרה תורה בפרט ואפי' היה עץ גמור לפיכך האוכלו לוקה:

14 לעולם אין איסור חל על איסור אלא כשבאו שני האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ומה הם שמות אלו שני איסורין הבאים כאחד הוא על דרך שתאמר שתלש אבר מן החי מן הבהמה ונעשית טרפה בתלישת אותו האבר ואכל הרי זה לוקה שתים שהרי איסור אבר מן החי ואיסור טרפה באין כאחד איסור מוסיף הוא נאמר על חתיכת האיסור בעצמו שהאיסור האחרון הוסיף בה איסור שלא היה בה קודם או שניתוסף בה איסור אצל שאר בני אדם שלא היו אסורים בה מצד הראשון כמו שביארנו בשלישי של יבמות איסור כולל הוא נאמר על גופים אחרים ר"ל שלא הוסיף איסור אחרון שום איסור על החתיכה אלא שכלל עמה אצל זה שאר דברים שהיו מותרים לזה מתחלה ועכשיו נאסרו כלם עליו:

15 איסור מוסיף כיצד כהן טמא שאכל חלב של בהמת קדשים הרי איסור אכילת החלב קדמה ומ"מ בשעה שהוקדשה ניתוסף על החלב איסור הנאה מחמת ההקדש ואחר שכן לוקה עליו משום חלב ומשום טמא שאכל את הקדש נעשה חלב זה נותר מתוך שניתוסף על החלב בשם זה איסור גבוה לוקה עליו אף משום נותר וכן אם אכל אבר מן החי מן הטרפה הואיל וניתוסף באבר מן החי איסור אצל בני נח לוקה אף משום אבר מן החי:

16 איסור כולל כיצד הרי שאכל חלב זה ביום הכפרים מתוך שיום זה כולל איסור שאר מאכלים עם איסור חלב זה הרי האוכלו ביום זה לוקה עליו משום יום הכפרים וכן אם אכל חלב או גיד הנשה של נבלה וטרפה מתוך שאיסור נבלה וטרפה כולל שאר הבשר עם האיסור הרי איסורו חל אם על הגיד או על החלב ודבר זה היה דינו שיתבאר למטה אלא שאנו מגלגלין אותו בכאן לידע על איזה צד נוהג איסור גיד הנשה בקדשים וכיצד הוא דין זה היתה בהמה זו חולין והוקדשה שהרי איסור גיד הנשה קדם אם היא מקדשים שאינם נאכלין מתוך שנוסף בגיד זה איסור הנאה שהרי אינו ראוי לאכילה והרי לשרפה או לאיבוד הוא עומד נתוסף בו איסור אכילה משום מוקדשין ואם מקדשים הנאכלים יש לרבות בו איסור זה מצד איסור מוסיף על דרך זה שהרי מ"מ ניתוסף בו איסור הקדש למעול בו וליאסר בשאר הנאות או מצד איסור כולל הואיל והקדש זה כולל כל בשר הבהמה לאיסור:

17 ולדות הקדשים יש מי שאומר שמשעת יצירתם הם קדושים ויצירת האיברים קודמת ליצירת הגידין לפי סוגיא זו ואף חכמת הטבע מעידה לנו כן וא"כ הרי איסור מוקדשין קודם ואין באיסור גיד הבא אחריו לא מוסיף ולא כולל וא"כ אין איסור גיד נוהג בו אף לדעת האומר שנוהג בשליל:

18 ויש מי שאומר שיצירת האיברים והגידין באין כאחד שלא נאמר כאן שיצירת האיברים קודמת אלא שאינו קורא הגידין גידין עד שיתקשו מעט והוא ענין מה שאמרו לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין כלומר שלא נתקשרו עדין האיברים בהם אע"פ שנוצרו ולדעת הפוסקים שהוא נוהג בשליל הרי באו שני האיסורין כאחד ולוקה משום שניהם אבל לדעת הפוסקים שאינו נוהג בשליל הרי איסור מוקדשין קדם:

19 יש מי שאומר שולדות קדשים משעת יציאתם הם קדושים ונמצא לדברי הכל איסור מוקדשין וגיד באין כאחד וכן הדין בבכור שידוע בו שקדושתו בשעת יציאתו מן הרחם:

20 ירך שנתבשל בה גיד הנשה אע"פ שנתגלגל בכאן למטה יתבאר ענינה ופסק שלה בריוח בעז"ה:

21 נזיר שמנה מקצת נזירותו ונטמא סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה ואינו מגלח על כל טמאות כגון נבלה ושרץ אלא על טומאת מת שהרי נאמר בו וכי ימות המת עליו בפתע פתאום ואף טמאות שבמת לא בכלן סותר ומונה אע"פ שנטמא בכלן טומאת שבעה שאינו סותר אלא עד שיטמא בטמאות שהן מעצמו של מת כגון נפל שלם אפי' לא נתקשרו איבריו בגידין ועל כזית מבשר המת וכן כיוצא באלו כמו שיתבאר במקומן במסכת נזיר: